האתר המשפחתי של בית ח'לסצ'י נמצא בהליכי בנייה. אנא שילחו אלי תמונות * כתובות* דואר אלקטרוני* טלפונים* הודעות * סיפורים* שירים  

על הדוד ישראל

מפרי עטה של מירה רונן

  

                                                                                                   יום ראשון 20 בנובמבר 2005

  (מתוך   יומנים-   מירה – סתיו תשס"ו  2005 

 בשבוע שעבר  ביום שלישי  י"ג במרחשון תשס"ו הלך לעולמו  מר ישראל חלץ ('חלסצ'י)  הצעיר באחיה של אמי שתבדל לחיים ארוכים- מרסל רונן לבית חלסצ'י.

הודיעוני על כך  רק ביום חמישי בערב   ונפשי עטפה תוגה.     איך היה  וכבר מתחילת השבוע שעבר  היו לי מחשבות  על   הדוד ישראל   ואיך  צצו והיו לפני  שוב ושוב  פניו   וכפי שזכרתי את מראהו הרענן-עד!   אבל היה איזה עצב  שהכה בי  משום מה...    ל א   היה לי מובן  מה פתאום אני נזכרת בדוד ישראל?...   הרי  לא  הייתי נדיבה  שכזאת   בגעגועים לבני-משפחתה של אמי...

 "הוא היה חולה מאד  בשנה האחרונה",  אמרו לי,   ואני  לא  שמעתי ולא ידעתי על כך מאומה.   הוי!   כמה עצוב!    כמה מהר חולפים החיים.   כמה מאוחר עכשיו עבורי.   הרבה חרטה יש בלבי.     הלוואי והייתי הולכת לבקר אותו.    כך היה גם עם קרובים יקרים אחרים  ששנים רבות חלפו   ולא הלכתי לבקרם   בעודם בחיים...   קשה לי לסלוח לעצמי על כך.   הרי אהבתים והם אהבוני.    

 הוי!   "דוד ישראל  ה ג י ב ו ר !"     בהיותי ילדה קטנה   והוא היה מרבה לבוא אל בית הוריי,   ותמיד נשאר ללון אצלנו   לפחות לילה אחד,  אם בשבתות וחגים  או לעתים  אפילו בימות החול,   ייתכן מפני אירועים משפחתיים מיוחדים,   או  אולי מפני שגם הוא,  כמו   כל הדודים והדודות שלי  הן מצד אמא והן מצד אבא,   כולם  אהבו כל-כך את אבא שלי- אבא אברהם רג'ואן זצ"ל   היקר באדם!

איך  היה אבא מרעיף מאור-פנים  ובכל לבו היו טורח לכבודם של האורחים הללו    ולכל אדם שהיה זקוק לטוב לבו ונפשו הנאצלת!    אבא'לה שהיה עוזר לאמא  גם לבשל ולהגיש כל טוב שבעולם   לנו הילדים  ולאורחים,  שזוכרת אני את פניהם הצוהלות אלינו,  כמו היו כה   צמאים  למי-באר טהורים  ומתוקים ששאבו מפניו הנוהרות של אבא  אליהם,   וכילדים רכים היו רווים כל יכולתם מהביקורים האלה  עד  שצריפנו היה  זורח באור-שמחתם.    

 איזו אחוות-אדם!  איזה כבוד  ואהדה   שרחשו  האנשים  האלה כולם  זה כלפי זה-  "המבוגרים"   מבעד לעיניי שלי כפעוטה  כילדה וכנערה.   אופן דיבורם העדין  ועם זאת גם איזו להיטות וחשיבות   ובמיוחד  כיבוד הזולת!    כמעט ולא הבנתי אז   התכנים   של הדברים שנאמרו ביניהם,  אבל  ידעתי שהיה שם איזה גילוי לב!   היו זקוקים הם לאבא,   כמו היה  ורק לפניו יכלו  לשפוך  שיח-לבם ואחר-כך היו  כציפור קלת-מעוף.    איך כולם היו כמו באים ממקום של גדם וקור   כדי להסתופף במעונם הדל של הוריי  שהיה   כמתנת מרומים  שופע  בגיל ורווחה  אולי הרבה יותר טוב  מבית עשירים...

יקרים שכאלה-  המארחים והאורחים.   מבעד לקשי-עמלם    איך ידעו  כל-כך    ל י י פ ו ת    ה ע ו ל ם !

 "דוד ישראל,  אני רוצה שאתה תבוא עם החברים שלך   ותנצח  את  כל אלה  שמפריעים לי בבית-ספר. 

אתה כל-כך גבוה וחזק  ואני רוצה שתרביץ להם עד שהם לא יעזו יותר לעשות ככה"...   הייתי פונה אליו  בביטחון גדול  ומספרת על  מצוקות שכאלה מפני   נערים פוחזים ופרחחים שהיו מציקים לילדים חלשים מהם  גם מחוץ לכותלי בית-הספר...   

-  "מה,  את חושבת שאני מרביץ לאנשים?"    משובת שחוק התפשטה על פניו של דוד ישראל  ועם זאת איזו  עצבות הייתה מהולה בתשובתו אליי.    נדמה לי  שהוא לא היה בדיוק שמח  על מטלה שכזאת,   ובכל זאת היה מצחיק ומפזר כל כעס וטינה שהיו בי עד שהייתי שוכחת מכל העניין.   (אני חושבת שהוא בוודאי התכוון   שאנו הילדים היינו צריכים לספר על כך למנהל בית-הספר...)

עוד הייתי שוטחת בפניו בעיותיי האחרות-   "כשאבא בעבודה   אז אחיי ואחיותיי הקטנים,  כל הזמן הם רוצים שרק אני אשחק איתם  ושאני אאכיל אותם  ובכלל הם מפריעים לי להכין שיעורים   ואין לי זמן לעצמי  בכלל"...   הייתי קובלת כך גם על אמא  שממנה לא זכיתי   כלל לאהדה אליי בעניינים האלה...

-"זה מפני שהם אוהבים אותך מאד!  בגלל זה הם רוצים    ש ר ק  את  תטפלי בהם.  ואת גם כל-כך יפה וחכמה!"   דוד ישראל צחק  כדרכו  בשמעו הדברים האלה  שכרגיל    היה  מבדח  אותי ואת כל אחיי ואחיותיי  כמי  שהייתה לו   "תרופת פלא"   לבעיות כאלה כמו שלי, שהפיגו כל מרירות  ובמקום זאת הפיחו בי עליצות ומשובת-ילדים גדולה.

 פעם  כשדוד ישראל בא אלינו  באיזה ערב באמצע השבוע ונשאר   לישון אצלנו,  למחרת בבוקר  כשנחפז לחזור לעבודתו,  והוא לא היה מצויד במברשת-שיניים,   ביקש ממני   כמה טיפות מאותו בקבוקון של שטיפת-פה בטעם מנטול-  "תייאדנט", שקניתי   מכספי שלי...  ממקום עבודתי הראשון  מטעם לשכת הנוער העובד והלומד  ברחובות.    נעתרתי לבקשתו בחפץ לב  ושמחתי שהנה אני מצליחה לעזור למבוגרים ממני.

 מאז ומתמיד  דוד ישראל היה מדבר אליי בנימוס ובכבוד   כפי שעושים כן  אל אדם מבוגר, ונימת הערכה  הייתה טבועה במילותיו אליי,  ואוחר יותר   כשהייתי כבת שש-עשרה,  עבדתי בקיוסק  או בעבודות שונות שהייתי מקבלת דרך לשכת העבודה לנוער ברחובות,  והייתי לומדת בערב,   המיר דוד ישראל את  נימת דיבורו אליי מאופן של שחוק ושעשועים של בדיחות הדעת,   בהבעת   רצינות והתחשבות ברגשותיי:-    " את נערה עצמאית ונבונה"  היה אומר לי בפני הוריי אחיי ואחיותיי.    הרגשתי שהוא מכוון מילותיו  במיוחד כלפי אמי  שהייתה מקבלת הכל כמובן מאליו  ושאני חייבת   בעזרה בבית בטיפול בילדים  ובכלל  שכמובן שעליי לעבוד  כדי  לממן בעצמי הלימודים שכה רציתי בהם...   

 אחר-כך הייתי חיילת   ולא חלפה שנה  ואבא   אברהם היקר שלי  הלך מאיתנו פתאום.    הייתי כל-כך כאובה ומיותמת.   אני זוכרת  את  פניו של דוד ישראל העצובות  על אבא.   הוא בא   להלוויה של אבא  ולתפילה בכל ימות השבעה וביום השלושים.      

אחר-כך  ש מ ם  צריפנו,    הייתה  הריקנות   ו ה ר י ח ו ק   שלי מהדודים והדודות שהפסיקו בבת אחת לבוא לבקר אותנו,   גם לקיתי בתסמונת  "פער הדורות",  וכבר  ל א  היו הם לי   אותו הדבר  כמו בזמנים  כשהיה לנו את אבא ...   ואני נטשתי את   אותם החיים שהיו לי קודם... 

במיוחד אורח חיים שטבוע בי-  הצורך לשקט ולהתבודדות.    כמעט ולא הייתי טורחת לבקר קרובים ומכרים.    סבא וסבתא הוריה של אמי   הלכו לעולמם  ואני הייתי   אטומה...   סגרתי את לבי...

דוד ישראל  ותבדל לחיים ארוכים  דודה מאירה שלי אחותו הצעירה יותר,   ל א  היה בלבם עליי  למרות הכל.   ייתכן הבינו והכירו אותי יותר ממה שאני יודעת... אף פעם לא היו לי חיים קלים   ובוודאי לא חיי הוללות.   בפעם האחרונה שראיתי את דוד ישראל  היה זה בחתונתה של אחותי תמר   ברחובות.  דוד ישראל ניגש אליי  לברכני  ואני כה התמוגגתי משני ילדיו הקטנים המתוקים.    ליטפתי את ראשם  והנה באה אמם ועטפה אותי בחיבוק גדול.    דוד ישראל ה א מ י ץ !    זו אשתו השנייה ומוצאה מתאילנד.   היא עבדה בבית-אבות שם שהתה סבתא סניורה ז"ל, סבתי מצד אמי,  וכך התוודעו הם זו אל זה.

-"אמא,   מה יהיה עכשיו?  אני מקווה שהוא דאג לאשתו   שיהיה לה בית ושלא תדע מחסור וקשיים"...

 שחתי לבי לאמא בטלפון.   -    "כן,  הוא דאג מבעוד מועד  לרשום הכל על שמה ועל שם הילדים", פיזרה אמא כל חשש מלבי   והרגשתי רווחה.

 אני זוכרת לתודת עולם  לדוד ישראל   שבא חפוז   גם להלוויית יצחק אחי ז"ל.  כיפה על ראשו של דוד ישראל  ופניו כה מבוהלות.     הוא הדוד  ישראל  גם נוכח היה    בשעת לידתו של יצחק אחי    בעיראק   בערב חג השבועות 1941,  באותו ערב   פורענות מחריד,  כבחוץ  השתולל אספסוף ערבי ועשה טבח  בשכונת היהודים...      את אבא הסתירו כמה  ערבים במקום עבודתו,  ואמא  במחבוא בבית חנקה   זעקותיה וילדה את יצחק.    ישראל אחיה  אז  ילד כבן תשע  היה כה מבוהל,  ראה שאמא מדממת  וחשב שהיא מתה,  והוא רצה גם כן למות...

איך אני עצובה  כשאני משחזרת פניו של הדוד הכאוב.    פתאום עכשיו  נזכרתי-   שהייתי אז כה מותשת יגון,  ובמצבים כאלה  לא הייתי זוכרת אז  אפילו  לכבד את דוד ישראל  במים לשתייה...  והוא היה מגיע באוטובוסים,  בחופזה פתאום משידע על  ה א ב י ד ה  שלנו-  אמא והאחים והאחיות שלי.   עכשיו כבר מאוחר מדי עבורי לתקן הדברים האלה...

- "דודה מאירה,   מה היה מקצועו של דוד ישראל?    אני זוכרת שהוא היה עובד  במכרות נחושת תמנע,   אבל במה?"    שאלתי את דודתי מאירה (מנירה)   שהיא הכי חביבה על לבי  משאר אחיותיה של אמי...

-" הוא  היה  א ל ח ו ט ן.    עוד מעיראק  זה היה המקצוע  בו התמחה-  באלחוט".

סבתא סיניורה יחד עם הבן הבכור סלים והבן הצעיר ביותר ישראל
סבתא סיניורה יחד עם הבן הבכור סלים והבן הצעיר ביותר ישראל

הוי!   אני נזכרת ממש בהערצה.   איך   היה כה מקפיד על לבושו.   חולצה לבנה וצווארון מעומלן.   בעצמו היה טורח לכבס ולגהץ את בגדיו.   נזכרתי בכאב.   דוד ישראל היה גרוש  והיה  מטופל בבנו הקטן יואב.   פעם כשבקרתי את סבא וסבתא ודודה מאירה שהיו גרים יחדיו   קרוב לדוד ישראל,   דודה מאירה כבר יצאה לעבודתה בבוקר חורף אחד קר וגשום,   בא ישראל   שלעתים  בתחנונים רק הסכימה סבתא  לבוא אליו ולשמור על התינוק...   סבתא   שכוחה כבר לא עמד לה  כמעט לרדת במדרגות...   כאב לי על שניהם  שנראו לי במצוקה   ואני  רק שתקתי ולא  היה בידי לסייע.   נחפזתי  אף אני לעבודתי החדשה כמרכזנית   בקריה בתל-אביב.   בחוץ כשחיכיתי בתחנת האוטובוס שליד הקיוסק  וממנה הייתי רואה המרפסת של דירת הדוד ישראל -  ברח' ז'בוטינסקי 100  בני ברק,   התעצבתי בלבי  על שקשה  בוודאי לדוד ישראל ולדודה מאירה ולסבתא.   תמיד הייתי  מביטה לשם  בכל פעם שחלפתי   שם בנסיעה באוטובוס,  וכך במשך שנים רבות  אפילו  כשכבר דוד ישראל   ל א   גר שם עוד,  ועיניי תרות היו אחרי  זיכרון  מראיה    ה ב ה י ר  של סבתא    ארוכת צמות הפשתן שלה..  

אחר כך הלך סבא אליהו   וסבתא נשארה לבדה בדירה.    דוד ישראל אספה לביתו  והיה מטפל בה כבתינוקת.   הוא ודודה מאירה היו חולקים ביניהם  החובה הזאת,    לרחוץ ולחפוף ראש לסבתא,  להחליף לה המצעים ולבשל  ארוחותיה.   בבוקר לפני לכתו לעבודה   היה הדוד משאיר לסבתא  כוס חלב וביסקוויט על השולחן,   ומיד בשובו הביתה היה מכין לה  את ארוחת הצהרים   והערב.   כך עד שמכורח הנסיבות   נאלץ הדוד  לשכן את סבתא בבית-אבות...     

 -"מכל האחים שלי,  הייתי הכי הרבה קשורה לו, לישראל הצעיר באחיי,   למרות  שנתגלעו בינינו מריבות משפחתיות "…  גלתה באוזניי דודתי מאירה.  

הבטחתי לעצמי  שיום אחד  אתקשר   ליואב בנו של הדוד,  וארצה לראותו.    שיבדלו לחיים ארוכים  הוא ודודה מאירה    שסיפרה לי   כי   יואב    ממש   י ר ש    את  מראהו של  אביו.    זמן רב שהיא ללא ראתה את יואב,    ועכשיו  כשהלכה ביום ראשון  האחרון  הגשום וקר,  לבית- העלמין   המוצף  שלוליות  מים ובוץ,  אפילו  נבהלה לרגע   כשראתה אותו    כי חשבה  שזהו  ישראל  אחיה   העומד לפניה...  

 לשניהם  ליצחק אחי   ולדוד ישראל   ז"ל,   בדיוק  אותם  הפנים של שחוק ומשובה.   לי  הם  ר ע נ נ י ם

כשני עצים  ירוקי-עד! 

 שייבדלו לחיים ארוכים,  אשתו של דוד ישראל -   ק י ם   וגם לדודתי מאירה,  שביום שמש יפה  אסע לבית-העלמין בכפר-סבא   לכבד את זכרו של הדוד  ישראל.

 דוד ישראל   אני עצובה וכבר מתגעגעת לבהירות פניך.

 מירה

 
פס קישוט
אל הדף הבא בחזרה לדף הבית בחזרה לדף הקודם